תוספות על כתובות קי״א ב

מהדורה: מהדורת וילנא

« תוספות על כתובות קי״א ע״א:ו׳ תוספות על כתובות קי״ב ע״א:י״ח »

10 יש סדר למשנה על משנה כלאים פתח ↗

הר"ב ד"ה תכריכי המת שהמת נקבר בהם אין בהם משום כלאים דכתיב במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות וכו' ע"ש בנדה ס"א. ת"ר בגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנו לנכרים ולא יעשנו מרדעת לחמור אבל עושין ממנו תכריכין למת. אמר רב יוסף זאת אומרת מצות בטלות לעתיד לבא א"ל אביי ואיתימא רב דימי והא א"ר מני א"ר ינאי לא שנו אלא לספדו אבל לקברו אסור. א"ל לאו אתמר עלה אמר ר' יוחנן אפילו לקברו. ור' יוחנן לטעמיה דאמר ר' יוחנן מאי דכתיב במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות ע"כ ואגב גררא אודיע מה שכתבתי בתקוני כלי שר"ת. דבשבת קנ"א אי' דא"ר יוחנן במתים חפשי כיון שמת וכו' אבל בשבת למ"ד איתא כמו בנדה ס"א דאמר ר' יוחנן מאי דכתיב במתים חפשי וכו' וז"ל רש"י דא"ר יוחנן קרא קא דריש במתים חפשי ע"כ. והיא פליאה לכאורה הלכך ברור דהי' הגרסא לפני רש"י דאמר ר' יוחנן במתים חפשי כיון שמת וכו' כמו דאי' לקמן קנ"א והנה הר"ב שכתב שהמת נקבר בהם וכו' פירש אליבא דר' יוחנן דאפילו לקברו וכן פסק בטוש"ע י"ד סי' ש"א סעיף ז' ובריש סי' שנ"א תכריכי המת מותר לעשותן מכלאים אפילו אותן שקברו אותן בהן. וז"ל הב"י סי' ש"א ומ"ש אפילו אותם שקוברין בהם בפ"ט דנדה א"ר יוסף אהא דתניא דעושין מכלאים תכריכין למת. זאת אומרת מצות בטלות לעתיד לבא א"ל אביי והא א"ר אמי א"ר ינאי ל"ש אלא לספדו אבל לקברו אסור א"ל לאו איתמר עלה א"ר יוחנן אפילו לקברו ור' יוחנן לטעמיה וכו' ופסק הרא"ש הלכה כר' יוחנן. וכ"נ מדברי הרמב"ם שכתב מתני' סתם ולא חילק. והקשה הרא"ש דליתסר משום לועג לרש כדאמרינן בענין ציצית בפ' התכלת ותירץ דשאני מצות ציצית ששקולה כנגד כל המצות אי נמי שאני כלאים דבחי דומיא דמת לא אסור דלא מתהני כלל ע"כ. ולקוצר דעתי עמדתי משתאה דהיאך פסקו כר' יוחנן נגד ר' ינאי רבו. ובכל דוכתא פסקינן כר' ינאי נגד ר' יוחנן וכמבואר ג"כ כלל זה בהליכת עולם ומוסכם בכמה מקומות ואין לומר משום דרבי מני כפי הגירסא בגמ' או ר' אמי כפי הגירסא שכתב הב"י אמרה משמיה דר' ינאי ולא אשכחן דפליג ר' ינאי בהדי ר' יוחנן בהא מילתא הלכך פסקו כר' יוחנן. אבל אי אפשר לומר שהרי הרא"ש בעצמו כתב בפ"א דב"ק סי' ח' דלא מסתבר לומר הכי וכי אין כדאי לסמוך על זה שהעיד דהכי אמר רבו ע"ש. ורציתי לומר מדהסכים רב יוסף למלתא דר' יוחנן פסקינן כוותי'. אך גם בזה לא נתקרר דעתי דמצינו כמה פעמים זאת אומרת לא ס"ל. אולם ברור ראיתי הרא"ש בפ"ט דנדה בהלכות כלאים כתב בזה"ל תכריכי המת וכו' אין בהן משום כלאים וכו' בפ' האשה פליגי בה אמר ר' אמי ל"ש אלא לספדו אבל לקברו אסור ור' יוחנן אמר אפילו לקברו מותר דכתיב במתים חפשי וכו' והלכה כר' יוחנן שהי' רבו של רבי אמי ע"כ. הנה נתברר לפי הגרס' שהי' לפני הרא"ש דפליגי ר' אמי ור' יוחנן בנה יסודו דהלכתא כר' יוחנן שהי' רבו של ר' אמי. אכן לפי גרסת הב"י דפליגי ר' ינאי ור' יוחנן ה"ל לפסוק כר' ינאי. והאמת יש לו רגלים כפי שהעתיק הדרישה ס"ס שנ"א לשון הרוקח כתב רבינו יב"ק שהטלית שיש לאדם אם ימות יתנו סביבותיו ולהניח ציצותיו בידו וכו' כדאיתא בפ' התכלת ובנדהשה בגד שאבד בו כלאים עושה ממנו תכריכים למת וא"ר ינאי ל"ש אלא לספדו אבל לקברו אסור דמצות אין בטלות לעתיד לבא ולא קי"ל כר' יוחנן דאמר מצות בטלות ע"כ. מעתה נראה בעליל לאר"ש מזוקק שבעתים דלפי הגירס' שהי' לפני רבינו יב"ק דפליגי ר' ינאי ור' יוחנן פסק כר' ינאי רבו דר' יוחנן. וממילא רווחא שמעתתא דהרא"ש והטור והר"ב שפסקו דאפילו לקברו מותר משום דהי' גרסתם דפליגי ר' אמי ור' יוחנן. ובכן דברי הב"י שהעתיק הגרסא כמו שהיא לפנינו בגמ' דפליגי ר' ינאי ור' יוחנן צריכין ביאור דהיאך פסק כר' יוחנן נגד ר' ינאי. וכן יש לדקדק בתוס' דע"ז ס"ה ד"ה אבל וכו' שהעתיקו פלוגתא דר' ינאי ור' יוחנן בנדה ס"א ופסקו כר' יוחנן וצ"ע. וגם מה שכתבו תו' שם דשמואל לטעמיה דאית ליה מצות אין בטלות לעתיד לבא ע"ש. לא ידעתי היכא אמר שמואל דבר זה. ותו הא דאי' במנחות האי שעתא ודאי רמינן ליה הרואה שם יראה דלאו שמואל קאמר' אלא סתמא דגמרא היא וצ"ע. גם בתוס' בב"ב ע"ד וע"ע תוס' ברכות י"ח ותוס' פסחים מ'. גם מה שנסתייע הב"י מדברי הרמב"ם שכתב מתני' סתם ולא חילק. לא הבנתי כי ז"ל הרמב"ם פ"י מהל' כלאים דין כ"ה מותר לעשות מן הכלאים תכריכין למת שאין על המתים מצוה ע"כ. וכתב הכ"מ מה שכתב מותר לעשות מן הכלאים וכו' משנה בכלאים תכריכי המת אין בהן משום כלאים ע"כ. וז"ל תוס' נדה ס"א ד"ה אמר ר' יוסף זאת אומרת מצות בטלות לעתיד לבא תימה אמאי לא קאמר רב יוסף מילתיה אמתני' דכלאים דתנן בהדי' תכריכין למת אין בהן משום כלאים וי"ל דמהך מתני' לא משמע אלא שכל זמן שמת אין עליו משום איסור כלאים אבל הך דקתני דלכתחילה עושה לו תכריכים מכלאים אפשר שכשיעמוד לעתיד יעמוד במלבושים שנקבר בהן ש"מ שמצות בטלות לעתיד לבא. ע"כ. הרי מפורש דמתני' דכלאים איירי כל זמן שהוא מת וכו' וא"כ הרמב"ם שהעתיק המשנה כצורתה נמי הכי איירי ואדרבה מדלא כתב הרמב"ם להדיא דאפילו לקוברו. משמע קצת דלקוברו ס"ל דאסור וכר' ינאי כפי הגרסא שלפנינו וכמ"ש נמי הרוקח שזכרתי למעלה וזה נמי שדקדק הרמב"ם לסיים שאין על המתים מצוה. אבל כשיחיו לעתיד ויהיו חיים לא כלל בדין זה וא"כ ממילא נשמע דלקוברו אסור. ולכן הטור דכתב כח דהיתר' פרושי מפרש בזה"ל בסי' ש"א תכריכי המת מותר לעשותן כלאים אפילו אותן שקוברין בהן ע"כ שפתיו ברור מללו תכריכי המת וכו' כלומר באותן שסופדין אותן בהם ומפשיטין אותן אחר ההספד. ואח"כ כתב אפי' אותן שקוברין וכו' וכן מצאתי בב"ח שכתב על הטור בזה"ל תכריכי המת וכו' הכי אסיקנ' בפ"ט דנדה כר' יוחנן דלא מיבעיא באותן התכריכים שסופדין אותן בהם ואחר ההספד מפשיטין אותן וקוברין בתכריכי' אחרים אלא אפילו באותן דקוברין אותן בהן שהרי הן חוזרות לעתיד לבא לעמוד בלבושיהן נמי שרי דמצות בטלות לעתיד לבא דכתיב במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות ע"כ. הרי דלולא שפרט הטור להדיא אפילו אותן שקוברין וכו' ה"א דמ"ש ברישא תכריכי המת וכו' כוונתו רק על התכריכים שמפשיטין מהם אחר ההספד קודם הקבורה. וא"כ שפיר נוכל לומר הכי בכוונת הרמב"ם שלא פרש להדיא אפילו אותן שקוברין וכו' דעיקר דשרי היינו באותן שישנו עליו קודם הקבורה וכדאמרן ומתוך שזכרתי דברי הב"ח אמרתי אזכור צדיק לברכה דבר נאה ומתקבל. שכתב עוד שם בזה"ל והתו' האריכו לתרץ היאך לובשים כלאים למת והאיכא משום לועג לרש כדאמר בברכות לגבי ציצית וקצת מדבריהם הביא ב"י. ולפע"ד נראה מלישנא דברייתא דלא התירו במת אלא דומיא דבגד שאבד בו כלאים וכיוצא בזה דאין ניכר הכלאים לכל אדם וליכא משום לועג לרש אלא בדבר הניכר ומפורסם לכל כגון התם דקא"ל דליי' לכנפיך כו' וכגון שמלביש בגד שיש בו ד' כנפות ואין שם ציצית כלל ומש"ה אין אנו חוששין ופוסלין הציצית בטלית של מתים ולית בי' משום לועג לרש כיון שאינו ניכר ואינו מפורסם אלא דממ"ש רבינו וכן מרדעת כו' וכיון דמרדעת מיירי כשהכלאים ניכרים אלמא משמע דבתכריכי מתים נמי מיירי בכלאים ניכרים וכדמשמע מדברי תו' ושאר מפרשים ואני כתבתי הנלע"ד שאין להקל במת כשהכלאים ניכרים ע"כ. ומתוך דבריו של גדול שהעתקתי זכיתי להבין התוספתא דתנן ב' דכלאים בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לכותי ולא יעשה ממנו מרדעת לחמור ר"ש ב"א אומר לא יעשה הימנו אימרא המפורסמת אבל יעשה הימנו תכריך למתים. הנה ברור דברייתא דמייתי בנדה שזכרתי למעלה היינו התוספתא זו ור"ש בן אלעזר לא פליג את"ק. והת"ק לא פליג אר' שמעון בן אלעזר ולפיכך מייתי הש"ס בקצרה וכן שכיחי פעמים אין מספר כאשר בארתי בס"ד בחבורי על התוספתא. ונקרא תנא תוספאה. ובאין ספק כך פירושא. ר"ש בן אלעזר אומר לא יעשה הימנו אימרא משום דהוה לועג לרש אבל יעשה הימנו תכריך כלומר שאינו מפורסם ואינו נראה לכל ואז לא הוה לועג לרש וכמו שכתב הב"ח למתים. ומלת למתים מושך עצמו ואחר עמו דקאי נמי אדלעיל אימר' המפורסמת למתים. והא קשיא לי בדברי הב"ח דמדייק מלשון הטור דממ"ש וכן מרדעת כו' וכיון דמרדעת וכו' הלא כזה מוכח ממשנה דכלאים דהכא דתנן תכריכי המת ומרדעת של חמור וכו' וכיון דמרדעת מיירי כשהכלאים ניכרים אלמא משמע דבתכריכי מתים נמי מיירי בכלאים ניכרים ואפ"ה תנן דאין משום כלאים ונשאר קושית תו' בתקפו והרי הוה לועג לרש וצריך אני לומר כתירוצי וכתי' הרא"ש שהעתיק הב"י בזה"ל דשאני מצות ציצית ששקולה כנגד כל המצות אי נמי שאני כלאים דבחי דומיא דמת לא אסיר דלא מתהני כלל ולכאורה מה שכתב הב"י בשם הרא"ש צ"ל הר"ש כי הר"ש במתני' כתב הכי אבל הרא"ש בהג"ה שם כתב כמ"ש תוס' דהכא שהקשו על הרשב"ם שתירץ דכלאים לא הוי לועג לרש דבחי דומיא דמת לא אסיר. וקשה הא ציצית נמי אין החי חייב בו אם אין בו הנאת לבישה וכו' ומפרש ר"ת דדוקא בציצית שייך לועג לרש משום דשקולה כנגד כל המצות ע"ש ועכ"פ בין לרשב"ם ובין לר"ת איכא למידק בהא דקאמר ור' יוחנן לטעמיה דאמר במתים חפשי כו' משמע דלמ"ד דלקוברו אסור לית ליה הך דרשא כיון שמת אדם נעשה חפשי וקשה דא"כ לסופדו אמאי שרי. ואם כה יאמר דאע"ג דלית ליה הך דרש' אפילו הכי לספדו שרי מטעם שאין המת נהנה ממנו ואין איסור כלאים שייך אלא כשמתחמם וכמ"ש ולקוברו אסור משום לועג לרש דמצות אינם בטילות יקשה דלמה אמר ור' יוחנן לטעמיה וכו' הרי אף אם ר' יוחנן לא ס"ל הך דמתים חפשי אתי נמי שפיר דר' יוחנן דאזדא כר' יוסף דמצות בטילות לעתיד לבא הלכך בין לספדו בין לקוברו מותר ושאינו מתחמם אפילו בחי שרי ואי משום לע"ל ס"ל לר' יוחנן מצות בטילות ואם רצינו לומר דמהך קראי דבמתים חפשי מפיק לה דמצות בטילות לעתיד לבא קשה ל"ל לר' יוסף להוכיח הכי מברייתא ולא מפיק לה מקרא דר' יוחנן. ותו דמשמעות הש"ס בשבת ל' וקנ"א דמייתי להא דר' יוחנן נראה להדי' דקאי אעודו בקברו ולא לאחר התחי' ע"ש. ותו קשיא ר' יוחנן דהכא אדר' יוחנן בסנהדרין צ' דאמר מנין לתחיית המתים מן התורה שנאמר ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן וכי אהרן לעולם קיים וכו' אלא מלמד שעתיד להחיות וישראל נותנין לו תרומה וכו' הרי מבואר דלעתיד אפילו מצות עשה לא בטילה וכ"ש הלא תעשה וא"כ ס"ל לר' יוחנן דמצות אינן בטילות לעתיד לבא: שוב מצאתי בספר בית הלל סי' שנ"א כתב קושיא זו ותירץ בזה"ל וי"ל דהא דאמר ר' יוחנן בפ' חלק מנין לתחיית המתים וכו' דמצות אינן בטילות אליבא דרבי' ר' ינאי קאמר. וסובר ר' ינאי דמצות לא בטילות לעתיד לבא אבל לדידיה יש לו למודים אחרים על תחיית המתים כשאר מ"ד דאיתא שם בפ' חלק וק"ל ע"כ. אמנם דבריו של גדול לא נתחוורו דלא מצינו בשום דוכתא דמתרץ הש"ס הא דידי' הא דרבי' אלא היכא דאיתמר אמר ר' פלוני משום ר' פלוני אבל הכא דמתני בלא גברא ואיתמר להדי' א"ר יוחנן מניין לתחיית המתים וכו' אי אפשר לומר הא דרבי' דא"כ היה מהחיוב לומר א"ר יוחנן א"ר ינאי. ותו אף לתירוצו עכ"פ לגר' הרא"ש דפליגי ר' אמי ור' יוחנן. נשאר הסתירה בר' יוחנן. דאין לומר דאליביה דרבו אמר ר' יוחנן בסנהדרין גבי תרומ' כך. שהרי ר' אמי אינו רבו אלא תלמידו דר' יוחנן כמ"ש לעיל בשם הרא"ש. גם הלום ראיתי בבאר היטב עי"ש סי' שנ"א ס"ק נ"א ד"ה מכלאים אפילו לקוברו בהם וכו' ואפשר דאפילו למ"ד אין מצות בטילות לעתיד לבא נמי מותר לקבור בכלאים דס"ל כרבי דאמר בירושלמי בפ"ט דכלאים לא כמה דבר אינש אזל תמן אתי אלא מי שהביא את הדור הוא מלבישן ובזה יש ליישב מה שהקשה בבית הלל ר' יוחנן אדר' יוחנן ע"כ. במחילה מכבודו לא עיין שפיר בסוגיא דנדרים ס"א שאנו עסוקים בו דקאמר להדיא ור' יוחנן לטעמיה דאמר במתים חפשי וכמ"ש ר' יוסף דזאת אומרת מצות בטילות לעתיד לבא כמבואר למבין מתוך הסוגיא. וא"כ ס"ל לר' יוחנן גופיה דמצות בטילות לעתיד לבא וסותר למאי דא"ר יוחנן בסנהדרין הנזכר דלעתיד לבא יתנו תרומה לאהרן הכהן דנשאר הסתירה אדוכתי' וכמו שהקשה ג"כ הבית הלל. גם במ"ש אבל לדידיה וכו' כשאר מ"ד וכו' במחילה מכבודו לא דק דעדיפא הו"ל דמצינו להדי' בפ' חלק צ"א אמר ר"ח בר אבא א"ר יוחנן מנין לתחיית המתים מן התורה שנאמר קול צופיך נשאו קול וכו' ודאתינן עלה דע דנהי דלא קשיא מהא דא"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי מנין שהקב"ה מחיה מתים וכו' שנאמר הנך שוכב עם אבותיך וקם וכו' ע"ש צ' דבזה שפיר י"ל הא דידיה הא דרבי' דאמר משום רשב"י ולדידי' בעצמו ס"ל מקרא דכתיב קול צופיך וזה מצינו בכמה מקומות הא דידיה הא דרבי' וכבר כתבתי במקום אחר בס"ד דלשון משום סובל או דלא ראה זא"ז כמ"ש רש"י בחולין קי"ג ד"ה הא דרבי' ע"ש ואם ראו זא"ז נראה דלשון משום מורה דלדידי' לא ס"ל הכי ואין כאן מקום להאריך מ"מ קשיא ר' יוחנן דאמר צ' ונתתם לאהרן הכהן וכו' אדר' יוחנן דאמר צ"א מדכתיב קול צופיך וכו'. ואשר על כן נראה העיקר כמו שהובא בעין יעקב מנין לתחיית המתים מן התורה שנאמר ונתתם לאהרן הכהן וכו' ונזכר המימרא זו בסתמא דש"ס ולא נזכר ר' יוחנן כלל מעתה לק"מ ואדרבה קצת לומר דכל האומרים בחלק ובתוכם גם ר' יוחנן למודי' אחרים ולא אמרו מקרא דכתיב ונתתם לאהרן. היינו משום דלכולהו ס"ל דמצות בטילות לעתיד לבא. וא"כ ע"כ ונתתם לאהרן הכהן מיבעי לי' כדתנא דבי ר' ישמעאל בסוגיא צ' לאהרן כאהרן. מה אהרן חבר וכו' שאין נותנין תרומה לכהן ע"ה. ותוס' בכתובות קי"ב אהא דאתמר עתידים צדיקים שיעמדו במלבושיהן כתבו בזה"ל ד"ה בלבושיהן משמע בלבושיהן שנקברו דהיינו תכריכין. אבל בירושלמי דהנושא אמר רבי לבניו מעטו בתכריכין שעתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהן. משמע מיעטו בתכריכין שעתידין צדיקים שלא יעמדו בתכריכים אלא בלבושיהן מחיי' ע"כ. וחידש שלא כתבו תוס' מן המוקדם ולהורות נמי דלהדיא פליגי נמי בירושלמי פ"ט דכלאים הכי איתא תכריכי המת וכו' דכתיב במתים חפשי כיון שאדם וכו' רבי צוה ג' דברים וכו' אל תרבו עלי בתכריכין וכו' בסדין אחד נקבר רבי דרבי אמר לא כך דבר אינש אזיל הוא אתי ורבנן אמרי במה דבר אינש אזיל הוא אתי תני בשם ר' נתן כסות היורדת עם אדם לשאול היא באה עמו וכו' עוד שם רבי אמר מי שהוא מביא את הדור הוא מלבישן והרי דרבנן ור' נתן ס"ל שיעמדו באותן תכריכין שנקברו. והיינו כסוגיא דכתובות. ורבי ס"ל שהקב"ה יעשה להן מלבושים והיינו תתהפך כחומר חותם לאחר שתתהפך כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש הוא עושה להם מלבושים וע"ש ובכן נמי מה שכתבו התוס' שעתידים צדיקים שלא יעמדו אלא בלבושיהן החיים לא משמע כן מירושלמי פ"ט דכלאים. וקצ"ע. ומעתה נבא אל הראשונות דר' יוסף שהשיב לאו איתמר עלה וכו' הוכרח לאתויי נמי דר' יוחנן לטעמי' וכו' דבלאו הך סיומא מצינו לומר דלעולם מצות אינן בטילות לעתיד לבא. והא דשרי ר' יוחנן אפילו לקברו היינו משום דס"ל כר' בירושלמי דמי שהביא את הדור הוא מלבישו. או כמ"ש תוס' בכתובו' הנ"ל שיעמדו בלבושיהן מחיים. ויש בזה כדי להוסיף נופך ממה שראיתי בעין יעקב פ' שני דנדה אהא דאמר להו ר' ינאי אל תקברוני לא בכלים שחורים שמא לא אזכה וכו' כתב הבונה בזה"ל צוואה זו של ר' ינאי אין אצלי מן הספק שעושה להגיד חוזק האמנתו בתחיית המתים. לפי שאמרו בפי"ג דכתובות עתידים צדיקים שיעמדו בלבושיהן ק"ו מחטה לכן הראו להקפיד על המלבושים במותם וכמ"ש בירושלמי דכלאים. ר' יוחנן מפקד אלבישוני קורדיקא לא חיורין ולא אוכמין אין קמית ביני צדיקייא לא נבהת אין קמית בין רשיעיא לא נבהת וכו'. כל זה להראות בטחונם וכו'. אלא שתמהתי מאד על מה שפירש"י ז"ל שמא אזכה לג"ע והצדיקים מלובשים לבנים שלא מצינו מי שאמר שישבו הצדיקים בנשמותיהן בגן עדן בלבושין שנקבר גופן באדמה. אם לא שרצה לומר שמא אזכה לג"ע ואהי' נמנה עם הצדיקים שלעת התחיה יהיו מלובשים לבנים וכו' ע"כ. היוצא מדברים האלו ר' יוחנן שצוה בירושלמי כמו שצוה ר' ינאי ג"כ וכדעת החלטה של הבונה שלעת התחיה וכו' א"כ מוכח דר' יוחנן ס"ל כרבנן ור' נתן שזכרתי למעלה שיעמדו בלבושין שנקברין בהן. וכדי שלא יהיה קשה לר' יוחנן דמתיר לקבור בכלאים בסוגיא ואמאי הרי יעמדו לעת התחיה באלו הבגדים לזה סיים ר' יוחנן לטעמיה דאמר במתים חפשי. אמנם דע את אשר אודיעך בירושלמי שלפני דפוס אמ"ש ע"ת לפ"ק בפ"ט דכלאים דף כ"ג איתא כזה ור"י מפקד אלבישוני וכו' כתבתי על הגליון בעין יעקב חלק ב' העתיק הירושלמי זו ר' יוחנן מפקד אלבישוני וכו' וכן בפי' שכתב הכותב איתא נמי ר' יוחנן ועל מה דאיתא עוד שם בסמוך דר' יאשיה מפקד אלבישוני חוורין. אמרן ליה מה אתה טב מן רבך וכו' פי' הכותב דר' יאשיה תלמידו של ר' יוחנן צוה וכו' ואמרן לי' וכי אתה טב מר' יוחנן רבך וכו' ע"ש וכתבתי בחדושי לכאורה פירושו קצת דחוק שהרי ודאי דר' יאשיה סתמא שהוא תנא ונזכר פעמים הרבה בברייתא לא הי' תלמידו של ר' יוחנן ולכן טפי מוטב לומר דר"ת של ר"י הם ר' ינאי וכדאית' להדיא בש"ס דילן שבת קי"ד נדה כ'. ומעתה כל מדה נכונה לומר דמה דאיתא בירושלמי בסמוך ר' יאשיה היה כתוב בראשי תיבות ר"י וסבר המדפיס לתקן שהוא ר' יאשיה אבל טוב לומר שהוא ר' יוחנן ונודע דר' יוחנן הי' תלמיד דר' ינאי כדאיתא בב"ב קנ"ד יכפור בר' ינאי רבי' וכו' וכן בשאר מקומות. ובחבורי על התוספתא בנדרים פ"ב דתניא המודר הנאה מחבירו ומת מביא לו ארון ותכריכים חלילין ומקוננות שאין הנאה למתים וכן פסק בטוש"ע י"ד סי' רכ"א. כתבתי דמשמע מן התוספתא כפי' הרשב"ם והארכתי שם. ומפני יראת אריכות אמרתי לקצר. ואת זה אגיד את הרשום אצלי בהפלאה שבערכין והיא קרובה על האמת. בערך גא כתב הערך בזה"ל בסוף לו טריפות ס"ז ר' יוסי בן דורמסקין אומר לויתן דג טהור הוא שנאמר גאוה אפיקי מגינים אלו קשקשים שבו תחתיו חדודי חרש אלה סנפירין שפורח בהן פי' למה הוצרך לומר שהוא טהור מפני שהוקש לנחש. דכתיב ולויתן נחש בריח. סד"א הואיל והוקש לדבר טמא. טמא הוא קמ"ל ע"כ. והנה המהרש"א בחדושי אגדות כתב בזה"ל ואין ספק אם הוא דג טמא היאך יאכלוהו הצדיקים לעתיד לבא אלא הספק אם הוא דג טהור או עוף טהור הגדל במים כמו בר אווזא וקל עכ"ל. ומלבד הדוחק שנכנס בו המהרש"א יש לדקדק דלאיזה צורך תני טהור שהרי כל עיקר בא להודיענו דדג ולא עוף הוא. ויותר קשה מה בא ר' יוסי להודיע זה ומה נפקותא יש אם הוא דג או עוף ואפילו במה דנ"מ לדינא לעתיד לבא אמרינן ביומא ה' דאין צורך לנו. כשיבא משה ואהרן נדע זה ומכ"ש בדבר לויתן הזוכה בחלקו לעתיד לבא יערב לו מאיזה מין שיהיה ברם לפי מה שכתב רבינו הערוך נפקותא רבא לדינא. לפי הס"ד לויתן הוא דג טמא מדאיתקש לנחש וכפי המבואר בפסוקים שהצדיקים יאכלוהו לעתיד לבא וכמ"ש המהרש"א מדכתיב יכרו עליו חבירים כדדרשינן בב"ב ע"ה יהיה מהכרח לומר דמצות בטילות לע"ל ומותר לקברו בכלאים ולהכי השמיע ר' יוסי דדג טהור הוא והלכך יכרו עליו חבירים ואין מצות בטילות לעתיד לבא ואסור לקברו בכלאים וכה"ג וזה הילכתא רבתא לדינא. ועולה הכל נכונה:

10 גליון הש"ס פתח ↗

תוס' ד"ה בלבושיהן וכו' בלבושיהן מחיים. ובירושלמי שם אמר על ההיא דרבי אמר לא כמו דבר נש אזיל הוא אתי ורבנן אמרי כמו דבר נש אזיל הוא אתי מבואר דפליגי בזה רבי ורבנן וס"ל לרבנן דעומדין בלבושיהן שנקברו. וצ"ע:

10 רש"ש על נדה פתח ↗

תד"ה אר"י. אע"פ כשיעמוד לעתיד יעמוד במלבושיו שנקבר בהן. דכ"ה בכתובות קיא ב ועיין שם בתוס':

1 בלבושיהן - משמע בלבושיהן שנקברו דהיינו תכריכין אבל בירושלמי דהנושא אמר רבי לבניו מעטו בתכריכין שעתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהן משמע מעטו בתכריכין שעתידין צדיקים שלא יעמדו בתכריכין אלא בלבושיהן מחיים:

10 רש״ש פתח ↗

תד"ה בלבושיהן. משמע בלבושיהן שנקברו. עי' נדה סא ב תד"ה א"ר יוסף:

10 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על נר מצוה פתח ↗

346 בפשטות כוונתו לתכריכין של המת. וראה תוספות כתובות קיא: שכתב "בלבושיהן - משמע תכריכין". וכן משמע מדבריו בח"א לסנהדרין צא., ויובא בהערה 348.

10 הערות ומקורות על תפארת ישראל פתח ↗

ירושלמי כלאים פ"ט ה"ג "כסות היורדת עם אדם לשאול, היא באה עמו". ובשבת קיד. אמרו "אמר להו רבי ינאי לבניו, בני, אל תקברוני לא בכלים לבנים, ולא בכלים שחורים. לבנים - שמא לא אזכה, ואהיה כחתן בין אבלים. שחורים - שמא אזכה, ואהיה כאבל בין חתנים". וגמרא זו נפסקה להלכה בטושו"ע יו"ד סימן שנב, סעיפים א, ב. ולכך כתב כאן "כיון דקיימא לן בגד הנקבר וכו'". וכן בכתובות קיא: אמרו "עתידים צדיקים שיעמדו במלבושיהן, ק"ו מחטה; מה חטה שנקברה ערומה יוצאה בכמה לבושין, צדיקים שנקברו בלבושיהן על אחת כמה וכמה". ופירשו תוספות שם "בלבושיהן - משמע בלבושיהן שנקברו, דהיינו תכריכין". וגמרא זו הובאה ג"כ בדברי הרשב"א. והרשב"א עצמו ביאר שרב יוסף לא יסבור כגמרא בכתובות שהמתים עומדים בלבושיהם. ועל כך הדגיש כאן המהר"ל, שהואיל וקיימא לן שהמת עולה עם הכסות שירדה עמו, מהיכי תיתי להעמיד את רב יוסף שלא אליבא דהלכתא. וכן כתב בח"א לשבת כג: א, ו:, וז"ל: "וזה שנוהגים לקבור המתים בטליתות של ציצית, שכך יעמדו בלבושיהן, וכפי אשר יעמוד ראוי שיהיה נקבר". אמנם בח"א לכתובות קיא: א, קסה: ביאר שלא מדובר שם בבגדים ממש, אלא בלבוש רוחני. וכן בח"א לסנהדרין צ: ג, קעח. כתב: "אל תטעה לומר כי 'בגדיהם' הם אלו שנקברו עמהם, אבל 'בגדיהם' הם בגדים הראוים להם... ואפילו אם יקבר ערום בודאי יעמוד ג"כ בלבוש". ושם בח"א לסנהדרין הביא את המקורות הנ"ל המורים לכאורה שהכסות שירדה עמו היא העולה עמו, וביאר שמ"מ לא איירי על כסות גשמי, אלא בכסות רוחני. וזה שלא כדבריו כאן.

« תוספות על כתובות קי״א ע״א:ו׳ תוספות על כתובות קי״ב ע״א:י״ח »